תנאים להכרה בהוצאות רכב

מס הכנסה אינו מוטל על תקבוליו של הנישום, כלומר, על מחזור עסקאותיו, אלא רק על הרווחים שהוא מפיק. משום כך, פקודת מס הכנסה מתירה לנישום לנכות מהכנסותיו את אותן הוצאות שהוציא על מנת להפיק את רווחיו - דהיינו, הוצאות שהוצאו בייצור הכנסה. הוצאות אלו הן הוצאות סופיות, בהן לא יוכל הנישום לעשות שימוש בעתיד. פקודת מס הכנסה מטילה סייגים במקרים מסויימים על הכרה בהוצאות. במסגרת מאמר קצר זה, ננסה לעמוד על עיקרי הכללים, באשר להכרה ב"הוצאות רכב" והאם ניתן להכיר בהן כהוצאות שהוצאו לשם ייצור הכנסה.

סעיף 17 לפקודת מס הכנסה קובע את העיקרון אשר לפיו יוכרו הוצאות בניכוי רק אם יצאו כולן בייצור הכנסת הנישום בשנת המס ולשם כך בלבד. סעיף 32(1) לפקודה מוסיף כי לא יותר ניכוי הוצאות בית או הוצאות פרטיות. על טעמי האיסור עמד בית המשפט בעמ"ה (י-ם) 5/50 א.ז. נ' פ"ש, בקובעו כי לא די בכך שאדם יעמוד בהוצאה על מנת ליצור את ההכנסה, שכן אילו היה זה המבחן, מותר היה לו לנכות את הוצאותיו הפרטיות על אוכל ודירה, שהרי לא ניתן להשתכר מבלי לישון ולאכול.

בשאלת ההבחנה בין הוצאות פרטיות והוצאות בייצור ההכנסה דנו בתי המשפט בישראל לא אחת אגב שאלת התרתם בניכוי של דמי נסיעה. בבג"צ 164/56 מלק נ' פ"ש מחוז י-ם ואח', נקבע כי הוצאות נסיעת העובד מביתו למקום עבודתו וחזרה, אינן הוצאות שהוצאו בייצור הכנסתו. הנסיעות הינן טרום עסקיות, שהרי הייצור עצמו מתחיל אך מרגע הגעת הנישום לעבודתו. מאידך, בע"א 190/61 בורק נ' פ"ש, אימץ בית המשפט את ההבחנה בין אדם שכל נסיעותיו הן בגדר מקור הכנסה אחד - כגון רופא, שרברב או כל בעל עסק אחר, שעסקו או עבודתו מבוצעים במקומות שונים (למשל, בתי הלקוחות) - לבין אדם המשתכר משני מקורות הכנסה שונים, כמו החשמלאי באותו פסק דין, אשר עבד אצל שני מעבידים, ולגביו נקבע כי הוצאות נסיעתו ממקום עבודה אחד לשני, אינן נחשבות כהוצאות לצורך ייצור הכנסה. נסיעות אלו אינן שונות במהותן מהנסיעה מהבית אל מקום העבודה.

כאשר מדובר בשירותים הניתנים על ידי קבלן עצמאי, נזכיר גם את סעיף 2 לתקנות מס הכנסה (ניכוי הוצאות רכב), התשמ"ז - 1987, המתיר הוצאות החזקת רכב לעצמאי בשנת המס בה הוצאו. נדגיש כי על ההוצאות להיות קשורות בייצור הכנסה, אך אין לפסול הוצאה שטרם הספיקה להביא רווחים (לדוגמא, הוצאה של נהג מונית הממלא דלק תחשב כהוצאה לשם ייצור הכנסה, למרות שהרווח יתקבל רק מאוחר יותר, עם תום הנסיעה).

המצב המתואר, דומה למצב בארצות הברית. גם שם, קיימת ההבחנה בין הוצאות שהוצאו כולן לשם ייצור הכנסה לבין הוצאות פרטיות, לצורכי מחייה או רווחה. נסיעה ממקום המגורים לעסק נחשבת, בדרך כלל, כהוצאה שאינה ניתנת לניכוי.

לאחרונה, פרסמו רשויות מס ההכנסה בארצות הברית הנחייה, הקובעת כי לעיקרון אי התרת הניכוי, יהיו שלושה חריגים:

הוצאות נסיעת הנישום ממקום מגוריו למקום עבודה זמני, המצוי מחוץ לכרך בו הנישום מתגורר ועובד, בדרך כלל;

הוצאות נסיעת הנישום ממקום מגוריו למקום עבודתו הזמני, המצוי באותו איזור בו אותו הנישום עובד באופן קבוע;

הוצאות נסיעת הנישום ממקום מגוריו, המשמש גם כמקום עבודתו הקבוע, למקום עבודה אחר, ללא חשיבות למרחק הנסיעה או להבחנה בין מקום עבודה זמני או קבוע.

לצורך חריגים אלו, נחשב כ"מקום עבודה זמני", מקום עבודה אשר צפוי כי העובד יעבוד בו למשך תקופה של שנה אחת או פחות, ואין כל נתונים או סבירות כי העבודה תיארך זמן רב יותר.

בעולם המודרני בו אנו חיים, כשמדי יום ביומו אנו עדים להמצאות ולחידושים טכנולוגיים, קרב היום בו עשויה להתקבל הטענה כי ניתן לייצר הכנסה גם בעת נסיעה ברכב, למשל על ידי ביצוע שיחות טלפון, העברת פקסים ומשלוח של דואר אלקטרוני. אמנם, כרגע נדמה כי קבלת טענה כזו תהא בה משום מידת ההפרזה, אולם בעתיד הקרוב הדברים עשויים להראות אחרת.